להפוך את מחסום הכתיבה לקרש קפיצה

"את יודעת מה?! תכתבי טור אישי… הנה אני זורק לך רעיון," אמר לי שלמה דהן, הבעלים של המגזין 'כוכב עמק חפר', באחת הפעמים שבהן נפגשנו.
'הזדמנות', חשבתי לעצמי, הנה היא שוב עומדת בפתח הדלת שלי ומחייכת, ואני מסתכלת עליה ואין לי מושג אם לתת לה להיכנס, או פשוט לטרוק בפניה את הדלת, לשכוח שהייתה שם, ולחזור לחיים האפרפרים והבטוחים שלי.
נו, תגידו בקול את מה שאתם חושבים בבטן: 'מי טורק דלת להזדמנות?! שלמה הרי הציע לך רעיון שתפור עלייך בול!' נכון, ואולי אפילו תתפלאו, אבל באותו רגע הרגשתי ששלמה זורק עליי את הרעיון ולא זורק אותו אליי… כמובן שכלפי חוץ הנהנתי כביכול בהתלהבות, אבל בפנים-בפנים התחולל אצלי משהו אחר לגמרי.

"את יודעת מה?! תכתבי טור אישי… הנה אני זורק לך רעיון," אמר לי שלמה דהן באחת הפעמים שבהן נפגשנו.
'הזדמנות', חשבתי לעצמי, הנה היא שוב עומדת בפתח הדלת שלי ומחייכת, ואני מסתכלת עליה ואין לי מושג אם לתת לה להיכנס, או פשוט לטרוק בפניה את הדלת, לשכוח שהייתה שם, ולחזור לחיים האפרפרים והבטוחים שלי.
נו, תגידו בקול את מה שאתם חושבים בבטן: 'מי טורק דלת להזדמנות?! שלמה הרי הציע לך רעיון שתפור עלייך בול!' נכון, ואולי אפילו תתפלאו, אבל באותו רגע הרגשתי ששלמה זורק עליי את הרעיון ולא זורק אותו אליי… כמובן שכלפי חוץ הנהנתי כביכול בהתלהבות, אבל בפנים-בפנים התחולל אצלי משהו אחר לגמרי.

הפואנטה של הסיפור ברורה, אחרי הכול אני כאן, כותבת שחור על גבי לבן טור אישי, אז כנראה שמשהו קרה בדרך. משהו גרם לי 'לצאת מאזור הנוחות שלי' משפט של מאמנים, ובכל זאת לחבק את הרעיון של שלמה בשתי ידיים ומקלדת.

לנשום את המחמאה פנימה

זה מחמיא כשמציעים לנו על מגש הצעות של זהב כאלה, אחרי הכול על זה מתבססת הקלאסיקה המוכרת 'סינדרלה'. אם נפשט לרגע את הסיפור אפשר לומר שהחיים של לכלוכית היו זיפת אחד גדול, עם כל העיטורים הספרותיים המתבקשים, אימא חורגת, אבא לא בתמונה, אחיות מכשפות ועבודה שחורה. בימינו מתארים את זה קצת אחרת: אבא שיכור, אימא זונה ואחים שמפוזרים בכל מקום… וככה, במשך שנים היא חיה מתחת לאדמה, עד שהוא הגיע, הנסיך, ראה אותה מעבר ליופי החיצוני שלה והתאהב בה עד מעל לראש. מכאן הוא הפך כל פינה בממלכה, והתעקש להפוך את הדלעת לנסיכה.
עם יד על הלב, כולנו מעריצים מושבעים של מחמאות. חלקנו מגיבים להן במבט מושפל, חלקנו מחייכים ונבוכים עד עמקי נשמתנו, ויש גם כאלה יחידי סגולה שיודעים להסתכל למחמאה ישר בעיניים. פעם הציע לי אורי גל, שהוא איש יקר וגם יועץ ארגוני: "בפעם הבאה כשמישהו נותן לך מחמאה תזקפי את הראש, ותנשמי אותה פנימה". עובדת על זה אורי.

הדיאלוג שאנחנו מנהלים עם הקונפליקט

אני יודעת מה כולם חושבים על ההססנות שלי, 'זה שקוף' כמו שאומרים: "מה הבעיה שלה?! הבחורה כותבת, זה המקצוע שלה, אז מה העניין, שתדבר פחות ותכתוב כבר טור אישי". אבל לך תסביר שזה שאני יודעת לכתוב על אחרים, לא משליך על היכולת שלי לכתוב מעצמי ועל עצמי.

כמו רבים אחרים כשיש לי קונפליקט אני מתייעצת, ואם תשאלו עם מי אני מתייעצת אני אנקוב בשמות, אבל תכלס אנחנו לא ממש מתייעצים עם אנשים. אנחנו פונים לאנשים, שאנחנו יודעים שייעצו לנו לבחור בנתיב שכבר בחרנו לעצמנו מלכתחילה.
אז בחרתי לי שלושה כאלה, מהסוג החיובי, וקיבלתי מהם את העצה שבדיוק רציתי לעצמי. הכי מתמיה בעיני זה שבכל פעם אני הולכת שבי אחרי הסיפור של עצמי, ומאמינה שאני באמת מתייעצת, ואני באמת מופתעת מהמסקנה שעולה מאותה התייעצות – 'איזה קטע, כולם תומכים בזה שאני אכתוב'. אחד מאלה שאני מקפידה להתייעץ איתו כשאני רוצה להעז הוא בעלי, כי הוא מהסוג שתמיד מעודד אותי לפתוח את הדלת להזדמנות, להכניס אותה פנימה ואפילו להפוך אותה לבת בית.

אז כששלב הדיאלוגים החיצוניים, שהם למעשה דיאלוגים פנימיים שהסוף שלהם ברור, הסתיימו, נשארתי לבד עם החלטה ועם ערימה ענקית של פחדים, ואיך שאני שונאת ערימות ולא משנה מאיזה סוג. ערימות של כלים, של כביסה, של תלונות ושל כל דבר שמתגבב אחד מעל השני בחוסר סדר. ובדיוק כמו שאני מטפלת בערימות מהסוג הפיזי, אחד-אחד הם חוזרים למקומם, כך טיפלתי בערימת הפחדים מהסוג של מה יגידו, על מה אכתוב, לא אוהבת שמציצים לי לחיים, מרגישה עירומה, ואם זה לא יצליח, ומי בכלל קורא עיתון… והתיישבתי לכתוב, אבל הדף נשאר ריק הרבה מאוד זמן.

"תכתבי על החיים," אמרה לי יפית שמואל, חברה טובה ומלווה תהליכי שינוי, שאף פעם לא נותנת לי תשובות, רק כלים שעוזרים לי להגיע אליהן. "אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מתיימרת להציג את עצמי כמאמנת לחיים", הסתייגתי מיד. "יפה, אז תעשי מה שאת יודעת לעשות", היא סיכמה.
הקשבתי לעומק למשפט שלה, הלכתי פנימה והבנתי

אן למוט, סופרת, מבקרת ספרים ומנחה לכתיבה יוצרת, כתבה בספרה 'ציפור-ציפור': "כתיבה טובה היא לומר את האמת. אנחנו זַן של יצורים שצריכים ורוצים להבין מי אנחנו. עד כמה שידוע לי כבשים לא מתחברות לכמיהה הזו, לכן הן ממעטות לכתוב".

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *