סיפור חיינו נטווה מדי יום בזיכרונות הקטנים שאנו משאירים בדרכנו כשביל של עקבות. בדרך זו ודאי הצטלבה דרכיכם באנשים שהפכו לחברים, לבני משפחה או באלו שנקלעו בַּשְּׁבִיל בו צעדתם, השפיעו והמשיכו הלאה. הריחות והטעמים שחוויתם בילדותכם ובהתבגרותכם מלווים את מסלול חייכם. טעם תבשיל יום השישי של סבתא, ריחות ההדרים בשדות, ריחה של אהבה ראשונה ועוד.
תיעוד חיים הוא תהליך מרתק לאלו שמוכנים לצלול למסע העבר של חייהם. הספר הוא מתנה לכל בני המשפחה לדורי דורות.
גלית בן חמו | כותבת ועורכת לשון
בעיניי הכתיבה מבוססת על הקשבה. מפגשי הראיונות הם דרך להכרת הדמויות המרכזיות, והן אבן היסוד לבניית סיפור חיים. מטלאי זיכרונות אני יוצרת קולאז' של סיפור משפחתי מרגש וייחודי ליקיריכם".
בעזרתה של מעצבת גרפית קורם הספר עור וגידים לחוויה ויזואלית נעימה ומרגשת.
מזמינה אתכם לצאת למסע שיוציא לאור את סיפור חייכם.
הספרים
המוצא שלנו - סיפור משפחתי | אוריאל(אורי) ושולה לויזון
שולה לויזון: "המים לא ישובו למקום מוצאם, אלא ימשיכו לזרום במורד מסלולם; ומעשינו מימים עברו יישארו מאחור כזיכרון ישן. היום, ממרום שנותיי, אני יודעת שניסיונותיי המועטים להביא את אימי לספר יותר על אבי, על סבי ועל סבתי, היו כמלחמה בתחנות רוח. אימי שמרה על שתיקה, כיוון שזו הייתה רוח התקופה, ושיח הין הורים ובין ילדים לא היה חלק ממנה… החלל וחוסר הידיעה לא נתנו לי מנוח. מאז אני מנסה לאסוף פיסות מידע על הדורות שבאו לפניי, ומצרפת אותן האחת לשנייה בכדי ליצור תמונה שתספר על מורשתה המפוארת של משפחתי".
אוריאל (אורי) לויזון: "בדפדוף לאחור בדפי האלבום המשפחתי מְשַׁנּוֹת התמונות את צבען לשחור ולבן, ומחזירות אותי לימים בהם הייתי ילד בבית הוריי ולשמנים אחרים, שעליהם שמעתי מסיפורים. חלק מאותם סיפורים נשכחו עם הזמן, אך חלקם נחקקו היטב בזיכרוני, והפכו לחלק ממני. הבית בשכונת רחביה בירושלים, הספרייה הגדולה של אבי וארוחות ערב שישי, שטרחה להכין אימי לפני כניסת השבת. אך הסיפור המשפחתי לא יהיה שלם מבלי שאספר על החנות לכלי בית, שפתח אבי כשעלה ארצה. החנות 'לויזון' כלי בית ומתנות… עד היום כשילדיי מציגים עצמם בשם לויזון, הם נשאלים כמעט תמיד האם יהיו קשורים לאותה חנות מוכרת וידועה…"
כשיום הולדתו ה־94 של ויקטור פריינטה התקרב, החליטו בני משפחתו להקדיש לו במתנה תהליך מרתק של כתיבת סיפור חיים. המפגש עם ויקטור הבהיר לי את הסיבה שזכה לכזו אהבה מצאצאיו. בהחלט אפשר לשיר עליו "איך אפשר שלא להתאהב?!" ויקטור נולד וגדל בתונסיה, ועלה ארצה למעברה שהפכה לימים למושב שדה משה. בספרו נכתב מפיו: "משמעות הבית אינה מסתכמת בארבע קירות ובתקרה בלבד. הבית מכיל בתוכו אין־ספור רגעים משמחים ומרגשים, רגעים של נחת וגם רגעי עצבות. כל אלה התרחשו בין כותלי הבית, ובמעגל רחב יותר במושב בו התגוררתי כל חיי".
גיורא אלוני: "אני יוצא לדרך של כתיבת סיפור חיי, כי חשוב לי שביום שבו תעורר סקרנותם של נכדיי, הם יוכלו לקחת לידם את הספר ולקרוא על השנים הפעילות של סבם.
אני כותב כי אני רואה חשיבות רבה לכך שיהיה להם תיעוד מסודר, שמספר על המורשת שלהם; משהו שיחבר אותם אל המקורות, וישמש להם כשורשים".
מרדכי בראל: "למרגלות הרי האטלס ולצד צבעי הטבע העזים שכן הכפר הקטן ויידן (Vidan) שבמרוקו הנופים הירוקים והמעיינות הזורמים היו לחלק מנוף ילדותו של אבי. החיים בכפר היו חיי קהילה מעורבים, והמשפחות גידלו בו את צאצאיהם בפשטות רבה. הפרנסה הייתה מעבודת כפיים , והשכר בצידן היה על פי רוב זעום. למרות זאת, ילדי הכפר מעולם לא חשו בחוסר, מכיוון שדרך חיים זו הייתה היחידה שהכירו. בכפר התגוררו כעשרים משפחות יהודיות, ובכך הסתכמה הקהילה היהודית. לתוך אותה קהילה הצטרפה משפחת בן אבו".
מנחם מחלב: "יום הולדתי ה- 80 מתקרב, ואני יכול להביט לאחור על התחנות שעברתי בחיי. זמנים אחרים ושונים כל כך ממה שמכיר הדור שחי היום בארץ. כל כך שונה עד שלפעמים אני חושב לעצמי האם הנכדים באמת יכולים להבין חלקים מסוימים בסיפור חיי. יש דברים שאינם משתנים מאז ועד היום. למשל, דאגה של אימא תמיד תישאר דאגה של אימא, ובית יהיה תמיד בית. אבל יש חלקים בסיפור חיי שאותם אני מספר, צוחק ואומר לעצמי 'זה לא ייאמן', אבל אלה באמת היו החיים שלנו לפני שבעים-שמונים שנים. היו לנו תנאים אחרים לגמרי, והיינו צריכים להתמודד עם דברים שהיום לא יעלו על הדעת".
יהודית ברטוב: "סיפור הדורות במשפחתנו מתחיל לו אי שם במחוזות מרוקו הספרדית, בארם צובא בסוריה, בירושלים וביוון, מתלכד בארגנטינה הרחוקה ומתגלגל עד לארץ ישראל. דפי הספר מגוללים בתוכם אירועים משפחתיים שהשתלבו בתוך אירועי ההיסטוריה של אותה תקופה. דבר הוביל לדבר, אירוע שהשפיע על אחר וכך התלכדנו מכל קצוות תבל למשפחה שאנו היום- משפחת ברטוב. הדרך לא הייתה תמיד פשוטה, ולעיתים מכשולי הדרך היו קשים מנשוא. היו רגעים בהם נשברנו ולא ראינו את האור שבקצה המנהרה, אך דווקא אז מצאנו את הכוח להמשיך הלאה למרות הכאב הנורא".
כתיבת פרק העשור ה-5 של חטיבת 401.
ספר זה מרכז את המורשת וההיסטוריה של חטיבת 401 לדורותיה, והוא מקור לגאווה. הספר יאפשר לכלל לוחמיה ומפקדיה – בעבר, בהווה ובעתיד – להיחשף לדברי ימיה של חטיבה מפוארת זו".
דרכם של שרה ברזילי ומנחם גשרי הצטלבה בשנת 1947. מאז ובמשך כמעט שבעים שנה יצרו זוגיות איתנה, שיש שהמשילו אותה לחזקה כ'גשר של ברזל'. הם נישאו בשנת 1948 ונולדו להם שלושה ילדים ובעקבותיהם התרחבה המשפחה והתברכה בנכדים ובנינים, שכל אחד מהם זכה בדרכו לקחת חלק בחייהם.
בשנה זו, שנת 2017, התכנסה משפחת גשרי על כל שלוחותיה וענפיה כדי לספר את סיפורם של שרה ומנחם, אנשי חדרה ואנשי הארץ הזאת במלוא מובן המילה. יחד ובנפרד אספו פריטים, מסמכים ועדויות על מנת ליצור ספר חיים שמבין דפיו יעלה סיפור חייהם.
בתחילתו של תהליך כתיבת ספר חיים אמרה לי אישה יקרה: "הסיפורים שלי הם שגרתיים, איך בכלל תצליחי להפוך אותם לסיפור חיים מעניין?"
השבתי לה: "את תספרי לי כל מה שאת זוכרת, ואני אדאג לספר בשבילך את הסיפור".
וכך כתבתי על זיכרון ילדות שלה מחוף הכינרת:
כשהכאב קשה מנשוא, אני בוחרת לצלול לתוך זיכרונות חוף הכינרת; אל החופשה המשפחתית המחבקת בצל עצי האיקליפטוס, במחנה הקרוונים הקיצי.
בכל שנה ארזנו לתוך סובארו ישנה את כל הבית לצד התרגשות רבה, רעש ומריבות קטנוניות בין אחים; וכך נדחסנו שלושת אחיי ואני למושב האחורי של המכונית. לאורך כל הדרך קיטרנו, התווכחנו והגדרנו מחדש את גבולות המרחב, עד שהתעייפנו.
צליל חריקת מעצור היד של הרכב היה סימן שני להתלהטות היצרים. אחיי ואני שעטנו החוצה בקריאות צהלה, ורצנו בין העצים לעבר מעקה הבטון, שמעברו השני המתינה לנו בנחת הכינרת השלווה. הסערה שלנו נפסקה באחת כשעמדנו על המעקה. דממה אז ירדה על ארבעתנו מבלי שנתבקשנו.
כשהילדים שואלים על סבא וסבתא
