ההחלטה שלי שלא להחליט, רק להיום

"מה את עושה היום?" שאל אותי בעלי היקר בבוקר סגרירי אחד. הוא קצת היה מופתע, כי בניגוד ליקיצה הטבעית שלי שבה אני נוהגת לנתר מהמיטה, להתארגן במרץ, על הדרך לקפל כביסה ממכונה אחת או שתיים, להקפיץ ארוחת צהריים לילדים, ולחטוף קפה בדרך לשיעור הספורט הקבוע, במקום כל אלה נשארתי במיטה במצב מדיטטיבי שלא אופייני לי בכלל.
"היום אני נשארת במיטה לקבל החלטות", הסברתי לבעלי המשתומם, שלא נוהג להתעכב על מזג האוויר המשתנה שלי, והמשיך בשלו. לא התעקשתי לפתח איתו שיחה בנושא, כי השמועה אומרת שאצל גברים אין מחלקה כזאת שנקראת 'מצבי רוח', אז פשוט הנחתי לו.

כמה החלטות כבר קיבלתם הבוקר?

יצא לכם אי פעם לספור את כמות ההחלטות שאתם מקבלים במהלך יום אחד או אפילו במהלך בוקר אחד בלבד?! אני מדברת על החלטות קטנות, כמו לקום מהמיטה עכשיו או להתמהמה עד לצלצול הבא של השעון המעורר וחוזר חלילה, לעלות הבוקר על המשקל או לדלג על 'התענוג' לטובת מחר כי אתמול התפתיתם למנת שוארמה שאי אפשר היה לסרב לה, ועד להחלטות משמעותיות יותר, כמו לחתום על הסכם עם חברה שמציעה לכם שכר מסנוור במיוחד, למרות שתחושת הבטן שלכם צועקת לכם: 'תברחו! הם לא חושפים את כל הקלפים'.

ברק אובמה התראיין בזמן כהונתו כנשיא ארצות הברית למגזין האופנה Vanityfair, ואמר שהוא בוחר רק בחליפות אפורות או כחולות, כי הוא מנסה לצמצם את ההחלטות שהוא צריך לקבל במהלך היום. "יש לי יותר מדי החלטות אחרות לקבל". טוב, אני לא נשיאה, אז בחירת בגדים היא עוד החלטה שאני נדרשת לקבל מדי יום. וזה לא קל, אובמה, רק שתדע.

בכל מקרה, החלטתי לייחד לעצמי יום שלם, שבו לכל החלטה אני מקדישה את תשומת הלב המלאה וחושבת עליה בשיקול דעת ולעומק, ולא תוך כדי שאני מבצעת לפחות שלוש פעולות במקביל.

ההחלטה הזאת החזיקה אצלי לא יותר משלוש דקות, כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה במיוחד עם כל מה שזז בקצב איטי. ואני אדייק את זה, כל מה שנע… לאט… לאט… לאט… מקפיץ אצלי פיוז מרוקאי ומוציא אותי מדעתי. ולכן ב-7 אפס-אפס כבר הייתי תלויה על מכשיר ה-TRX כשמדריכת הספורט שלי, הלוא היא מיקי גזית האגדית, מדרבנת אותי לבחור שוב ושוב בהחלטה לעבוד קשה יותר ולאתגר את עצמי בכל תרגיל מחדש. וככה כשאני מותחת את קצה גבול היכולת שלי, חשבתי לעצמי מה גורם לי להחליט לצאת בקור הזה ובשעה הזאת, למקום הזה שבו קשה לי, קר לי, כואב לי וגם לא ממש נוח לי. כי אם אודה לרגע באמת לאמיתה, המקום הטבעי שלי בחורף הוא בתוך הרבה מאוד שכבות של פלנל ומתחת לשמיכת פוך שמתוגברת בשמיכת פליז, רק ליתר ביטחון, כשהמזגן מכוון ל-29 מעלות לפחות, ורצוי שקפה חם יזרום אליי בקביעות דרך אינפוזיה או בכל צורה אחרת שתחמם אותי. אז מה מוציא אותי בכל זאת החוצה?! אני לא יודעת, אולי זה החיוך הקסום של מיקי שבו אני זוכה בכל פעם כשאני נכנסת לאולם הספורט, אבל כנראה שיש גם עוד סיבה והיא בעצם 'סוף השיעור', והרגע שבו אני יכולה לסמן לעצמי עוד 'וי' קטן על כך שעשיתי זאת, הצלחתי, עמדתי ביעד.

המפתחות אצלך

אמיר, חבר שיש לו יכולת מיוחדת להסתכל על החיים מלמעלה, אמר לי פעם בשיחה על אחת מההתלבטויות שלי: "גלית, המפתחות אצלך". לאמיר יש תיאוריה שגורסת שהחיים מזמנים לנו אירועים שונים, הזדמנויות, דרכים ללכת בהן, אבל אצלנו ורק אצלנו נמצאים המפתחות, ואנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות.

עם יד על הלב, יש לא מעט מצבים בחיים שממש מתחשק לי למסור את המפתחות ולהתפטר מהדילמה. אבל אי אפשר להתפטר מדילמה, כי יש לה בדרך כלל נטייה לעקביות על גבול החיזור הבלתי מרפה, שבו היא ממשיכה להתדפק על החיים שלכם עד שלא תיתנו לה מענה. בואו נגיד שהצלחתם למסור את המפתחות על טיפול בדילמה ספציפית, למשל בעיה בעסק, ואתם במצב כזה שנקרא 'טומנים את הראש באדמה'. בהתחלה זה נראה מבטיח, כי כשהראש מכוסה כולו בחול לא רואים שום דבר, וממש 'סתלבט' שם למטה. אבל ברור לכם שהמצב הזה לא יכול להימשך לנצח, וברגע שתשלפו את הראש רק כדי לנשום טיפה חמצן, תגלו שהיא עומדת שם, הדילמה בכבודה ובעצמה, שלובת ידיים, מטופפת ברגליה ובמבט פולני מיוסר כאילו אומרת לכם: "נו, עוד הרבה זמן תיתנו לי להתייבש כאן".

בקיצור, אין מנוס. החלטות מתבקשות להתקבל, וכאן אני חוזרת למדיטציה. כי שמעתי שאותם יחידי סגולה שמצליחים לא לעשות כלום במשך מספר דקות, רק להתחבר לעצמם פנימה, חווים תחושה שמשחררת אותם מהצורך לקבל החלטות.

ניסיתי מדיטציה לא פעם וגם לא פעמיים, זה עבד מעולה למשך 30 שניות, ומשם המשכתי לרשימת המטלות שלי, לשחזור אירוע מרגיז במיוחד מאתמול, ולמחשבה מה עוד מחכה לי הבוקר. אומרים שבמדיטציה מתבהרים דברים. הדבר היחיד שהתבהר אצלי באותן 30 שניות מופלאות הוא שהקשר ביני ובין מדיטציה הוא מקרי לחלוטין, אז הפסקתי לנסות. אגב, זאת החלטה שאני ממש מרוצה ממנה.

אז מה עושים כשעול ההחלטות מתיישב לכם בחיים

בטח חשבתם שהגעתם לסוף המרגש, שבו אני עומדת במעין דוכן קסמים ומחלקת תובנות שיסייעו לכם להשתחרר מהעול הכבד של קבלת ההחלטות שלכם, אבל במקרה הזה קיבלתי החלטה שלא לקבל עבורכם החלטות.

ובכל זאת… הדבר היחיד שאני יכולה להעניק לכם כצידה לדרך בנוגע להחלטות הרות גורל הוא שלא משנה מהי הדילמה שבה אתם מתלבטים, תקבעו לעצמכם דד-ליין להכרעה, וברגע שהחלטתם אל תסתכלו שוב לאחור.
חלק גדול מהשינויים שעשיתי בחיי, והיו לא מעט, התחילו בהתלבטויות מתישות במיוחד שבהן ניתרתי מצד אחד של החלטה לצד השני, וכשהיה ברור לי שהניתור הוא אין-סופי, ועל הדרך הבנתי כמה הוא מתיש, קבעתי לעצמי יעד – עד מחר בשעה חמש אני מקבלת החלטה. ואז אחרי שקיבלתי אותה, ובניגוד לאשת לוט, אני לא מביטה לאחור. כי מה שהיה כבר היה, ומרגע זה אני יוצאת לדרך חדשה.