לפני די הרבה שנים כשהבת הצעירה שלי הייתה בת שש או אולי בת שבע, היא שאלה חבר משפחה: "תגיד, כמה עולה כרטיס?" הוא לא הבין והשיב לה בשאלה: "כרטיס למה?" והיא בנונשלנטיות ענתה לו: "לסרט… זה שאתה חי בו". כמובן שהבדיחה שלה גרמה לכולנו להתפקע מצחוק באותו זמן, אבל לאחרונה מצאתי את עצמי שולפת מהבּוֹיְדֶם את הסיטואציה ומהרהרת בה מנקודת מבט חדשה. פחות מצחיקה, יותר מתפלספת… ומשם נדדתי למחשבות על הסרטים של החיים.
שנינו יחד תחת קורת גג אחת…
מתברר שלפעמים אנשים בטוחים לגמרי שהם גרו תחת קורת גג אחת, אבל כשהם בודקים את זה לעומק הם מגלים שאולי היה שם גג, אבל כל מה שקרה מתחתיו היה שונה לגמרי. בטח תגידו – "ברור הכול עניין של נקודת מבט", אבל אני הולכת עם העניין הזה צעד אחד קדימה, וטוענת שלא מדובר רק בנקודת מבט, אנחנו באופן חד משמעי מתנהלים במציאות שונה, שיש בה תסריטים שונים לגמרי.
קחו למשל את האחים שלי ואותי. שנים הייתי בטוחה שפלוס מינוס גרנו
באותו בית, עד שבאחד הימים העלינו זיכרונות מהילדות הרחוקה. באופן מפתיע אחי הגדול
התמלא במצב רוח נוסטלגי, והפליג בסיפורים שגרמו לעיניים שלו להבריק מהתרגשות. חלק
מהדמויות היו מוכרות, אבל בשלב מסוים תהיתי אם לא חצינו יבשת ושמא הגענו לארץ 'אלף
לילה ולילה'. בהתחלה עוד ניסיתי להשחיל משפט ולהחזיר אותו למסלול; ניסיתי להזכיר
לו את המציאות, שהיא כמובן שלי, אבל התסריט שלו לא היה קשור בכל צורה שהיא לתסריט
שלי. הוא המשיך להפליג, ולי לא נותרה ברירה, בכל זאת אחי הגדול, אז המשכתי להקשיב
לו.
היו מספר רגעים שבהם משכתי חזרה את הלסת שלי שצנחה מטה, ודחפתי חזרה את האישונים שניתרו
ללא שליטה מחוריהם. וזה עוד כלום, במשך חמש דקות שלמות לא הצלחתי להפיק ולו הברה
אחת מפי, ותאמינו לי שחמש דקות של שתיקה מצידי הן בעלות ערך של מדיטציה במשך שעה
שלמה.
וככה אחרי ההלם המתמשך ואחרי שהתאוששתי מההתרפקות שלו על סיפורי הילדות המשותפים
שלנו, עצרתי הכול ושאלתי אותו בשיא הרצינות: "אחי, אתה בטוח שגרנו באותו
בית?"
המחשבות על זה עוררו אצלי שאלות טריוויאליות למדי, שבטח גם אתם חשבתם עליהם (או שלא?!) באיזה סרט אנחנו חיים, והאם אנחנו מי שאנחנו באמת. זה הגיע למצב שהבטתי במראה ושאלתי את הדמות שנשקפה אליי: "תגידי, את סגורה שאת מתארת אותי?" היא לא ענתה, אז פירשתי את השתיקה שלה כהודיה, ככה לפחות קובע החוק.
אז מי אנחנו באמת?
אחד הסיפורים החביבים עליי הוא על סר ג'ון קטלר או יותר נכון על גרבי הצמר האהובים עליו. וכך כדרכם של גרביים מהדור הישן, שאוהבים וגורבים שוב ושוב, הם נזקקו לתיקון מפעם לפעם. המשרתת החביבה על סר ג'ון נהגה להטליא אותם בעזרת חוט משי, עד שיום אחד הפכו לגרבי משי. עכשיו נשאלת השאלה – אם לגרביים הייתה תודעה והם היו יודעים לדבר איך הם היו תופסים את עצמם – כגרבי צמר או כגרבי משי? ויליאם ג'יימס, שכתב את התרחיש המשעשע הזה, טען שהם בוודאי היו משוכנעים בכך שהם עדיין גרבי צמר.
הבימאי שכותב לכם את התסריט של החיים
מכירים את זה שילד בא להוריו ואומר להם משהו בנוסח כזה ש'הוא הולך
להיות מדען'. ואז אימא שלו מסתכלת עליו בעיניים רחמניות, ובלב אומרת לעצמה:
"מחמלי, קיבלת 55 במתמטיקה ואתה על ריטלין", והמבט שלה אומר הכול. ואם
הילד לא סגור לגמרי עם המסר, אז אבא מיד אומר לו, הפעם בקול: "טוב בינתיים
נראה אותך מצליח להתמיד בסידור החדר… ואם כבר אתה שאפתן כל כך גדול, אולי תזרוק כבר
את הזבל".
לילד הזה היה בימאי שכתב לו פעם תסריט משובח, אבל לאט-לאט התסריט שלו שקע לביבים,
וגם הבימאי, יש לומר, שקע בדכדוך קל.
אכן, האנשים הקרובים אלינו ביותר משפיעים על כתיבת התסריט של חיינו, אבל אני טוענת שיש לנו אפשרות למשוך מידיהם את השליטה על הבימוי. אחרי הכול, זה הסרט שלנו ולא שלהם. נכון, סרט החיים שלנו מושפע מאירועים כאלה ואחרים, ולא תמיד מוגש לנו בגוונים ורדרדים. אבל אני בעד הגישה שאומרת שמה שלא עושה הטבע – יכול בהחלט לעשות הצבע. אז מידי פעם אני צובעת את הרגעים האפורים בגוונים סגלגלים, ומשתדלת מאוד להתעלם מכתמים שחורים שמפריעים לי בטווח הראייה. בסופו של דבר הכול עניין של בחירה אישית, ועובדה שאפשר לחיות תחת אותה קורת גג ולצפות בסרט שונה לגמרי. אני בעד קומדיה רומנטית, ואתם?