טור אישי | פורסם בעיתון "כוכב העמק"
כששלמה דהן הציע שאכתוב במקומו את הטור הפותח של הגיליון, נדרכתי למצב פעולה מידיי, והגלגלים בראש התחילו להסתובב בהתרגשות. אבל אז הוא המשיך והזכיר שהטור יוצא לקראת יום האישה הבין־לאומי, ויעסוק בנשים ובפמיניזם, ואני השתתקתי. וכשהשתיקה התמשכה הוא שאל אותי: "תגידי, מה האג'נדה שלך בעניין?" ואני יריתי את הטור הפותח כמו אש החוצה.
בנוסח העדין
אני נוהגת לומר, שאני לא מאוהדות הגישה הפמיניסטית. אבל בנוסח הישיר והפחות עדיין,
אני אומרת: "מה זה השטויות האלה פמיניזם?!"
אין ספק שהתנועה הפמיניסטית חוללה מהפך בזכויות הנשים, וזה אדיר מה שהן עשו. כולי
הערצה, ואני נטולה מציניות, כשאני אומרת את זה. אבל תסכימו איתי שהתנועה שייכת
לפעם, משהו מהמאה ה-19 כמדומני, והייתה הכרחית לתקופה שבה נחוץ היה שמישהו יפקח
לחברה את העיניים. בינתיים זה קרה ובענק, ועוד ממשיך להתרחש בערוצים שונים, כמו;
תעופה, תפקידי לוחמה צבאיים, נשים במשרות בכירות, ואפשר להגיד שהשמיים הם אפילו לא
נקודת המוצא של כל אותן נשים. לכן אני לא מבינה מדוע ממשיכות נשים לגלוש על הגל המיושן,
שמזמן כבר לא מצליח לסחוב אותן. תסתכלו מסביב, יש מלא גלים בים.
אם בעבר הפמיניזם הצמיח נשים, היום, לא רק שהוא לא מצמיח, אלא שהוא מקטין אותנו. באופן כללי הרעיון שמסתתר מאחורי צמיחתן של תנועות מחאה בכל תחום, הוא לטפח אוכלוסיות מוחלשות או לתקן עוול שנעשה לקבוצה, ופה למעשה נמצא המקור הגדול להתנגדות שלי. נשים הן לא אוכלוסייה מוחלשת, והעוול שנעשה נגדן גידל זקן ממש־ממש ארוך. למעשה, כשאני מסתכלת על הנשים ממעגלים חברתיים או מקצועיים בסביבתי, אני מתקשה למצוא מישהי שיכולה לענות לאחת מהגדרות האלה. זו גם הסיבה, שכל הנושא הזה מרתיח את דמי. אני גאה בהיותי אישה, מטפחת את הנשיות שלי, וחושבת שהגיע הזמן להראות לתנועה הפמיניסטית את הדלת, ולשלוח אותה החוצה לדרכה.
אני מאמינה באתגרים, בחריצות ובשאיפה למצוינות. לצד זה, מקבלת אנשים שמחליטים להרים ידיים, זה קורה לפעמים. אבל יש לי בעיה כשאישה מתרצת את הרמת הידיים שלה בזה שהיא אישה או אימא. אישה זה מגדר, ובטח לא תירוץ לוותר, למחות או לקטר.
את אימא שלי לא זכיתי לחוות שנים רבות כל כך, ואני זוכרת ממנה ממש מעט. אבל לאחרונה נזכר אבי באנקדוטה עליה, ואמר לי: "את דומה לאימא שלך בהרבה מובנים." הוא סיפר שלמרות שהייתה כבר אימא, מצאה דרך ללמוד, ולְמַעֵט חופשות לידה, עבדה כל חייה. אלה היו זמנים שבהם לא כל הנשים עבדו, והדעה של אימא שלי בעניין הייתה נחרצת במיוחד. אם אישה הייתה משיבה לשאלת עיסוקה בתשובה: "אני מטפלת בילדים שלי"; היא הייתה מתרתחת, ומשיבה לה מיד: "ילדים זו לא עבודה! במה את עובדת?"
אימא שלי לא שרפה חזיות, ולא התהלכה במצעדי מחאה, ואם אמשיך בגישה שלה, הדרך שאני מציעה היא פחות לדבר על שיווין – ויותר להתנהג בשיווין!
מה שכתבת מעניין מאד ואני מזדהה עם הרבה מהתוכן, אבל חושבת שחשוב להפריד בין האישי לציבורי. ״אני אישה״ זה לא תירוץ, אבל עדיין יש תפיסות חברתיות שמכלילות את המגדרים, למשל בנושאי שכר. אז אולי הדרך של הפמיניזם הוא לא דרכך אבל לא ניתן לומר עדיין לדעתי שיש שווויון מלא. וגם, נשים עדיין נאלצות יותר להתמודד עם הציפייה שהן תהינה גם אמהות, גם יטפלו בבית וגם יטפחו קריירה. ויש כאלה שלוקח להן המון שנים להבין איפה הן בדבר הזה ואיך ליצור איזון שנכון להן…