יוצרים רוטינה של כתיבה

אם בוער בכם הצורך להוציא לאור את העולם הפנימי שלכם באמצעות כתיבה, ובכל זאת הדרך מתערפלת בגלל משימות שנערמות עליכם במחזוריות יומית מטורפת, או בגלל שלא מצאתם את קצה החוט של מדוע ולמה לכתוב; ייתכן מאוד שיצירת רוטינה של כתיבה תסייע לכם.

אני מתפרנסת מכתיבה, והרבה פעמים אני שומעת: "לך קל לכתוב". אבל לכאן בדיוק זורם האתגר, במקרה שלי. כי דווקא בגלל שכל חיי "הונדסתי" לכתוב לאחרים – לצרכים שלהם, בסגנון הדיבור שלהם, למטרות שלשמה נועדה הכתיבה ועוד… דווקא בגלל זה אני מתקשה לכתוב לעצמי.

הלהבה של הצורך לכתוב לעצמי התלקחה אחרי שנים של כתיבה. אני אוהבת את העבודה שלי, ואוהבת את הלקוחות שלי. יש לי פרויקטים מעניינים במיוחד של כתיבה. לפעמים נראה לי שבחרתי בכתיבה רק כאמצעי לכך שאוכל להיחשף לעולמות תוכן מטורפים ולאנשים שעושים דברים ייחודיים בחייהם. אני זו שמקשיבה לגאונות שלהם, או זו שנכנסת לשכבות העמוקות של הנפש שלהם, ובעזרת כלי ההקשבה החדים שלי, משקפת להם מה הם עושים. כן, לפעמים הגאונים האלה לא ממש יודעים מה הם עושים, ואני זו שמסמנת את מעגל העשייה בחייהם, ובעזרת כלי הכתיבה היצירתיים שרכשתי בחיי, אומרת להם: "זה, זה… הדבר העצום המדהים שלכם".

ככה שנים על שנים אני כותבת לאחרים, עד שיום אחד ביקש ממני לקוח לתקן משהו ש"לא מדבר אותו"; ובפעם הראשונה רציתי לחזור על דבריו בלעג. "לא מדבר אותך", תדמינו אותי אומרת את זה כמו ילד בגיל הגן, שמחקה את החבר שמעצבן אותו.
שנייה אחרי זה תפסתי את עצמי, והבנתי שהתפתחה אצלי דלקת קשה, שחייבת התייחסות וטיפול שורש עמוק. הלקוח לא ביקש משהו שלא יכולתי לעשות. בנוסף, הכתיבה לאחרים היא השליחות שלי מאז ומעולם. בכל זאת, הבנתי שבפעם הראשונה התעוררה אצלי קנאה על כך שהוא כותב את עצמו בעזרתי, הוא ועוד מאות לקוחות שכתבתי עבורם כל חיי; ואני, "הכותבת המהוללת", מעולם לא הוציאה מתחת למקלדת שלה, כתב יד אחד רציני. הבנתי את עומק הבעיה שלי, והחלטתי שאמצא דרך להירפא ממנה.

אכתוב לעצמי! אחרי הכול, נתתי לעצמי את השם "המוציאה לאור", ומעולם לא הוצאתי לאור דבר. כן, יש לי את הבלוג שלי, ואני כותבת למגירה, אבל בעניין של כתיבת "משהו גדול יותר". היו ניסיונות כאלה ואחרים, כולל סדנת כתיבה מדהימה; אבל כמו שפעם אמר הנירולוג לבת שלי: "רטלין יעזור לך להתרכז קצת, אבל העיקר מוטל עלייך". על אותו משקל, הרגשתי שכל מה שאני עושה הוא רק פלסטר, ואני הרי צריכה משהו עמוק בהרבה. הסתכלות שונה על כל נושא הכתיבה.

רוטינת כתיבה לפני שהשמש עולה

מכאן נבראה ההבנה שאני זקוקה לסגל לעצמי רוטינה של כתיבה. משהו קבוע… לקום בחמש בבוקר, למדוט, לתרגל ברכת שמש ולכתוב… לפני שאני בכלל מתחילה את היום. זה לא עבד! כי לקום בחמש בבוקר זה טוב לשבוע [במקרה הטוב], אבל אני אוהבת לישון, והבוקר לא בא לי טוב. מכאן גם הבנתי שיופי טופי לאנשים שמצליחים בזה, אבל אני לא אחת מהם. אני מעדיפה לשמור על רוטינה של שינה.

במקרה שלי, הרוטינה לא ממש עובדת לי בצורה השגרתית. אני צריכה לסמן יעדים, ולפעמים מרגישה שהרוטינה "הורגת לי את היצירה". אז החלטתי לבטל את הריטואל הקשוח, לפנות למבנה גמיש, ולעבוד על בסיס יעדים.

עכשיו, אני לא יודעת לאן אתם הולכים עם הכתיבה שלכם, מה נמצא בסוף הדרך, ועד כמה אתם פנויים באמת לסמן יעד כזה או אחר. נניח שאתם הורים לפעוטות, עובדים מסביב לשעון, וטרודים בחובות; ולזה תצרפו גם יעד כתיבה יומי – שעה כל פעם… בואו נגיד, שעצם הצבת היעד הבלתי ראלי הזה, הוא כמו הפקעה של גול עצמי.
אז העצה הראשונה שלי, היא תהיו ראליים בקביעת יעד שתואם את המציאות שלכם. אל תקבעו כתיבה בשעות הצהריים כשהילדים חוזרים מבית הספר. ויש עוד מלא דוגמאות כאלה.
אני למשל הצבתי לעצמי יעד שבועי של כתיבה, שהוא לגמרי רוטינה, בהיקף של פעמיים בשבוע. במקרה שלי אני לא צריכה להגדיר את משך הכתיבה, כי ברגע שאני נכנסת לכתיבה, תעצרו אותי [אימ'לה, אני עפה…]. אבל אם זה לא המקרה שלכם, כדאי שתיתנו לעצמכם מסגרת של חצי שעה, שעה. אולי תדרגו את הרוטינה הזו, ותבנו את הכתיבה בהדרגה. כמו דיאטה. שבוע ראשון פעמיים בשבוע, עשרים דקות בכל פעם.

אגב, היומן של גוגל מציע אפשרות להגדיר יעדים שבועיים. נסו לסמן לעצמכם יעד שבועי ביומן. משבצת שתקרא "כתיבה אישית".

חבר טלפוני

אם התמזל מזלכם ויש לכם חבר או חברה שיש להם עניין דומה, כתיבה או כל יצירה אחרת, תבדקו אולי אחת הפעמים מתוך רוטינת היצירה יכולה להסתנכרן עם השותף למסע. דברו על זה, ונסו למצוא לכם נקודת מפגש.

אפשר להיפגש פיזית, אפשר להיפגש אונליין ואפשר להחליט שעובדים בנפרד, ואחת לשבוע מדווחים אחד לשנייה על העשייה. בכל מקרה ה"טוּגדרנאס", יעזור במיוחד לאנשים שאוהבים לעבוד בצוות.

אני זאב בודד בעשייה שלי, כך שחברות לשם הכתיבה לא ממש עובדת לי. שלא תבינו, אני לגמרי אדם חברתי, ואוהבת לעבוד לצד אנשים בתהליכים משותפים. אבל כתיבה אישית נעשית אצלי בזמנים גמישים. היום לא מתאים, לא נורא, מחר אכתוב. בכל מקרה אסגור את פינת היעד שהגדרתי לעצמי ברוטינת הכתיבה האישית.

נסו סדנת כתיבה יוצרת

מסגרת הסדנה היא רוטינה. פעם בשבוע מתכנסים, באונליין או פיזית, במקום מסוים ובעזרת הנחיה מקצועית כותבים. למה זה טוב? דבר ראשון, למי שאין כלים טובים בכתיבה, הסדנה מעניקה כלים מקצועיים, כמובן בתנאי שזו סדנה מקצועית. דבר שני, קיבלתם רוטינה של התחייבות לכתוב פעם בשבוע.

לי זה עבד מצוין למשך תקופה, ומשם פרשתי כנפיים לכתיבה עצמית. כי אני ציפור דרור בכל מה שקשור לכתיבה; וכלים יש לי בשביל עצמי, ויכולה גם לחלק לאחרים [יצאתי שוויצרית?!]. במקום זה, אני מצטרפת לסדנאות נקודתיות, כי תמיד יש משהו שנחמד לגלות, וטוב לשמוע איך כותב אחר עושה.

אגב, אם הקושי שלכם "יושב" על היעדר רעיונות לכתיבה, ממליצה לכם בחום לקרוא את המאמר שכתבתי באותו עניין – שהוא מלא בממתקים – "רעיונות והשראה לכתיבה לרשת".

ליהנות מהדרך

אני יודעת, האמירה הזו "תהנו מהדרך" יכולה להיות העצה הכי מעצבת שנתתי לכם עד כה. כן, וזו לגמרי קלישאה… אבל כשמצליחים לעמוד ביישום שלה, היא הופכת למתנה הכי נפלאה בחיים.
בתחילת הדרך שלי כעצמאית הייתי לחוצה כמו טמפון, והבת הקטנה שלי [אז בת 12 בערך] אמרה לי "אימא, בואי נעצור רגע בחורשה ונעשה סיבוב". לא רציתי להתפרש כאימא לחוצה, אז הסכמתי בחוץ, אבל בפנים נשארתי לחוצה. כשירדנו מהרכב שאלתי אותה קצרות: "אוקיי, לאן הולכים?" טוב שלא שאלתי "כמה זמן? מה המטרה? וכמה קלוריות שורפים פה?"
בכל מקרה, היא הסתכלה אליי בנחת ואמרה בקול נינוח: "אימא, לא תמיד צריך מטרה… בואי פשוט נלך". ברגע אחד היא שחררה לי את כל הסטרס מהבלון הנפוח שאני, והלכתי. פשוט הלכתי, ואתם יודעים מה?! נהניתי. נהניתי מהדרך. נהניתי מזה שאין לי מטרה.

לכן, כשאתם יושבים לכתוב, תהיו נחמדים לעצמכם פעם אחת ביום. תזכרו שכמעט בכל עשייה שלכם יש מטרה שממתינה לכם בסוף הדרך, ורק פעם או פעמיים או שלוש בשבוע, תעשו משהו כדי ליהנות.

יש לי עוד מיליון דברים לכתוב על כתיבה, על רוטינה ועל איך למשל מחליטים מה לכתוב. אבל בואו נשאיר משהו לפעם הבאה. עד אז, מסכמת לכם את התרגול והמחשבות "איך ליצר רוטינה של כתיבה?"

• אם רוטינת כתיבת בוקר עובדת לכם, לכו על זה. אני אוהבת גמישות ביצירה שלי.
• תציבו יעדים ראליים – שיטת היעדים מאפשרת גמישות. קבעו לעצמכם יעד ראלי. למשל, פעמיים בשבוע כתיבה. סמנו את היעדים האלה ביומן, והגדירו זמן לכתיבה [אם נחוצה לכם מסגרת]. אל תהיו קשוחים עם עצמכם, זה לא חדר כושר קשוח, ובנו לעצמכם את מסגרת זמן הכתיבה בהדרגה. בהתחלה, נניח, עשרים דקות של כתיבה כל פעם; ואחר כך הגבירו את משך הזמן.
• היעזרו בחבר או בחברה לכתיבה – ה"טוּגדרנאס" עשוי לייצר לכם מחויבות לתהליך. אפשר לקבוע זמן קבוע לכתיבה, לפחות אחת מהפעמים שבהן אתם כותבים; או להחליט על שיתוף בעשייה בשיחה שבועית שתקיימו.
• נסו סדנת כתיבה – הערך של הסדנה הוא כפול. מצד אחד זכיתם ברוטינה של כתיבה, מצד שני תקבלו כלים לכתוב, השראה מחברי הקבוצה, ואולי הגברה של המוטיבציה.
• הכי חשוב, נסו לפחות… ליהנות מהדרך. אם הכתיבה לא בוערת לכם באצבעות, אל תעשו אותה. תשאירו לאחרים. אבל אם הניצוץ הזה חבוי אצלכם, ורוצה לצאת לאור או אפילו למגירה, תעשו את הכתיבה באהבה, או אל תעשו בכלל.
• ועוד אחד חשוב… תעשו מה שנכון לכם, מה שתואם את העצמי שלכם. אל תנסו לאמץ רוטינה של מישהו אחר, רק כי זה מצליח לו. יופי לו, אבל איך זה קשור אליכם? תמצאו את הרוטינה שלכם!

מאחלת לכם שתהיה לכם רוטינה נהדרת, ונשתמע בהמשך