"לך תמיד יש רעיונות", נוהגים לומר לי אנשים שמכירים את הכתיבה שלי; "מאיפה את מוציאה אותם?!" הם שואלים-חצי מציינים וממשיכים הלאה. רעיונות לא צומחים על עצים, בדיוק כמו שכסף לא צומח שם. הקריאטיב הוא מלאכת החיים, ועם השנים גיליתי שככל שהקדשתי זמן ואנרגיה בהרחבת אופקים, כך התרחב רפרטואר הרעיונות שלי.
למידה מתמדת היא סם החיים שלי, ולאו דווקא באופן הפורמלי. אומנם למדתי בלא מעט מוסדות אקדמאיים וגם ומקצועיים למיניהם. אבל לרוב, הידע שלי נרכש מתוך שוטטות מתמדת. אחת הדרכים הכי בטוחות שלי למצוא רעיון חדש, במיוחד כשאני תקועה בדרך ללא מוצא, היא ללכת לאיבוד. פשוט כמו שזה נשמע. הולכת לשום מקום, ובדרך מגלה דברים מפתיעים.
את החבר'ה הצעירים שואלים מגיל צעיר: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" שאלה מצמצמת שדורשת מיקוד. אגב, אני לא נגד מיקוד, אלא שלטעמי הוא צריך להגיע רק לאחר שהם טובלים בים של אפשרויות, לומדים, מתבלבלים, משכילים, הולכים לאיבוד – ורק אז כנראה מתחילים להבין מה הם רוצים להיות כשהיו גדולים. במילים אחרות לפני שהם מצטמצמים ומתמקדים הם עוברים דרך מנהרת ענק שאני קוראת לה – הרחבת אופקים.
הרחבת אופקים מתחילה בתעוזה לשאול שאלות, ובכל גיל!
במהלך השנים פגשתי לא מעט אנשים בוגרים ואף מבוגרים מאוד, שאינם יודעים עד היום מה הם רוצים להיות כשהיו גדולים. הם מספרים על תסכול מתמשך של שנים על גבי שנים, שלא מצאו מעולם את הדרך, שלא גילו את הדבר שגורם להם לקום בבוקר בשמחה. לי ברור מאליו שהמיקוד שלהם החל בנקודת מוקדמת למדי. הם לא נתנו הזדמנות מספקת לעדשת המצלמה שלהם להתרחב, ומיהרו לצמצם אותה עוד לפני שנפרשו בפניהם אפשרויות החיים הרחבות. הם חזרו לבטוח עוד לפני שהרשו לעצמם להלך על חבל דק, לנסוק מעל הרים, להביט מזווית חדשה על מצבים… הם פשוט מיהרו להדק את מסלול חייהם; וכן, זה מה שמוביל אנשים בגילאי 40 או 50 לשאול את עצמם פתאום "מה בעצם אני רוצה לעשות בחיים?!"
זה לא מאוחר לשאול את השאלה הזו באף גיל, לטעמי בכל מקרה; אלא שמעט האנשים מעזים להתנסות בהרחבת עדשת חייהם בגיל כזה. הם לא אימנו את שריר ההרפתקה והרצון להתנסות מעולם, וכעת מרגישים שכבר מאוחר; או כפי שהם מגדירים זאת ״זה כבר יראה פתטי״. ואני שואלת – האומנם?!
הרחבת אופקים משנה לגמרי את נקודת המבט על מצבים שונים בחיים, על התמודדות עם התלבטויות ועל פתרון בעיות. אנשים שהרחיבו את האופקים מביטים על שאלה עם עדשה רחבה, מביאים עימם רפרטואר של ידע שנשאב מתרבויות שונות, מעולמות תוכן רחבים ועוד. כשאני מנסה לייצר תוכן, שהתוצר שלו הוא כתיבה, אני אוספת רעיונות מעולמות מוזיקליים, מיחסים עם אנשים, מהקולנוע, מהספרות, מהטבע ועוד. ההשראה שלי היא עצומה, ואני דואגת להזין אותה מדי יום.
האמירה "יום שבו לא למדתי לפחות דבר אחד, הוא יום מבוזבז" – אינה קלישאה מבחינתי שכתובה כציטוט של מנטור. זו דרכי. תחשבו על כך שבכל יום תלמדו רק דבר אחד חדש, בשנה אחת תצברו 365 רעיונות חדשים; וכעבור שנתיים יהיו בידיכם 730 רעיונות חדשים. תסכימו איתי שהכמות עצומה. נכון, חלק מהרעיונות יהיו חסרי שימוש זמן רב, ויש סיכוי שגם לא ישמשו אתכם לעולם. אבל, אני טוענת שאין רעיון שדינו "חסר תועלת". גם רעיון "מיובש" או חסר תכלית, עשוי לשמש כמדרגה לרעיון שנבנה על בסיסו.
בחמש העשורים של חיי סיימתי שני תארים בחינוך תואר ראשון ושני] ולימודי תעודה בעריכת לשון. בנוסף, השתלמתי בקורסים ובהכשרות בתחומים שונים: בימוי ועריכת וידיאו, תדמיתנות, בודהיזם, תודעת-על, פיסול בנייר, ציור על עץ, מדיטציה, יוגה, רפלקסולוגיה, נרות הופי, יחסי מטפל מטופל, תכשיטנות; והרשימה עוד ארוכה. אנשים שחושבים בגישה מסורתית היו ודאי אומרים שאני חסרת כיוון ותקנה, ומה מועיל קורס "יחסי מטפל מטופל" למקצועי ככותבת. תתפלאו לשמוע, אבל הקורס הזה הוא אחד הקורסים המכוננים ביותר בחיי, שציידו אותי בכלים מעשיים בעבודתי עם מרואיינים, בין אם זה לצורך כתיבת סיפור חיים ובין עם זה ראיון קצר לכתבה בעיתונות. למדתי להקשיב הקשבה עמוקה לאנשים מולי, להבין מה נמצא מעבר למילים, לאסוף את המסרים החבויים והגלויים. זה מקל עליי מאוד לאחר מכן, כשאני נכנסת לנעליהם וכותבת מנקודת מבטם.
כאמור, לצד הלימודים שנמצאים בתוך מסגרת, אני צמאה באופן מתמיד ללמוד דבר או שניים חדשים. אני פותחת את הלב להקשיב לאנשים בכל גיל [כן, לילדים יש לא מעט תובנות, וחשוב להשאיר ערוץ הקשבה נטול מציניות ולהקשיב להם]. אני צוללת לקריאה בפתיחות מלאה, קוראת מאמרים מקצועיים, בלוגים שטותיים, מאזינה לפודקסטים ועוד.
"לפתוח את הראש" גם לדברים שאינם בסקלה שלך
הבן שלי עידו הוא פסנתרן שבאופן יוצא דופן למד שני תחומי מוזיקה במקביל במלוא הרצינות לאורך שנים. הראשון הוא הג׳אז והתחום השני הוא קלאסי. מי שמבין מעט במוזיקה מבין עד כמה לא שגרתי הלימוד המקביל של שני התחומים האלה, כשהוא עקבי בתרגול, ולא מזניח אף אחד מהם. הוא עבר את בחינת הרסיטל בציון שמגרד את ה-100, וממשיך עד היום להתאמן כמעט מדי יום בשני התחומים. במקביל הוא ממשיך ללמוד, מעולם לא הפסיק, מלמד בעצמו [וגם דרך הלימוד לומדים, ידעתם?!]. דרך נוספת ללמידה אצלו עוברת בהאזנה לסוגים שונים של מוזיקה. פעם הוא אמר לי: "את חייבת לפתוח את הראש לסוגים שונים של מוזיקה, ולא להקשיב רק למה שהאוזן שלך רגילה לשמוע?" השיחה הזו התעוררה בינינו בעקבות ההתנגדות שהבעתי כנגד האזנה למוזיקת טראנס. הסברתי שהיא צורמת לי באוזן, וגם ג'אז כבד קשה לי באוזניים. הוא הסביר שהיכולת של האוזן להכיל מוזיקה בלתי שגרתית נבנית בהדרגה, והפתיחות שלי תאפשר לי להתרגל גם לסגנונות שאני דוחה היום. שאלתי אותו: "אבל למה זה חשוב לך לשמוע כל מיני דברים שאינם בתחום שלך?" והוא הסביר לי שכדי ליצור מוזיקה טובה, לכתוב משהו בענף המוזיקלי שלו או לאלתר נגינה, הוא צריך שיהיה לו מנעד רחב מספיק של מוזיקה, כדי שיוכל להרחיב את היצירה. היצירתיות המוזיקלית נבנית מהבלתי שגרתי.
זה בסדר להתמקד בסגנון מוזיקלי אחד או שניים, בכתיבה כזו או אחרת; אבל הרפרטואר שאתם נושאים מאחור צריך להיות הרבה יותר רחב מהמיקוד הנדרש. אני מגיעה לפיצוח קריאטיב רק בזכות שק הניסיון שיש לי בתחומים שבכלל לא קשורים לתחום שלי. אני מסרבת בכל תוקף להתכווץ לתחום צר בחיי. חבר טוב אומר עליי שיש לי עיניים סקרניות; ואני ממשיכה את דבריו ואומרת שהעיניים הם ראי של הנפש. תפתחו סקרנות, והיא תביא להרחבת האופקים. עם השנים התעצל שריר הסקרנות, ונשכב לישון. תעירו אותו. אני ממליצה על גישת Fack it till you make it. מנקודת מבט סקרנית אני יכולה לומר לכם, שאין לי מושג איך אפשר שלא להיות סקרן. העולם הוא עצום, ויש לו כל כך הרבה מה להציע לצמאים לידע ולחדשנות. צריך רק לדעת לבקש.