כולנו מספרים סיפורים. לא צריך להיות סופר שהוציא לאור רב מכר, כדי להפיץ את הסיפור הזה החוצה. יש מציאות שנשענת על נקודת מבט אישית; ותמיד יש קהל בסביבה – חברים, משפחה, חברים לעבודה, מתאמנים בשיעור ספורט וכן הלאה… לא חסר. בתקופה הזו, שהיא כל כך נפיצה, אני שומעת המון סיפורי מלחמה עם ספקולציות מוטרפות, לדבריהם כך משתמע; כשחלק מהם מסתמך על "מקור יודע כול", או במילים אחרות על "סרן שמועתי" המהולל. ברגעים שכאלה אני חושבת לעצמי "לעזאזל איתם, למה הם לא משכתבים את הסיפור שהרגע נפלט להם מהפה?!"
הסופרת האמריקאית אן למוט בראה את המונח "טיוטה ראשונה מחורבנת", כשהיא מדגישה שאין דבר כזה סיפור שנכתב במשיכת כתב יד אחד בלבד. היא מדברת על לפחות "טיוטה ראשונה מחורבנת" אחת, ואף מוסיפה שלאחריה סביר להניח שיבואו עוד כמה. כך שרק אחרי תהליך מתמשך ומעמיק ייצא כנראה הספר לאור.
אז נכון שבחיי השגרה, אף אחד לא מצפה מאיתנו לערוך את עצמנו, לפני שנאמר דבר מה לסביבה. אבל! למה שלא נחשוב שנייה, אולי אפילו כמה שניות, ואם להיות לארג'ים – אז אולי נשקיע באיזה זום־אאוט על האמירות שלנו ממהלך היום האחרון, נשקיף עליהן ונפיק מהן לקחים. ככה אולי נבין מה נאמר, מה ההשלכה ואיך נכון שנדבר את הסיפור שלנו לעולם בהמשך.
ההשלכות של הסיפור שיצא לאור כטיוטה בלתי מתחשבת
השבוע הלכתי כהרגלי לתרגול יוגה. מזה מספר שנים שאני מתרגלת יוגה בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. בתקופות מאתגרות, כמו כאלה של ימי מלחמה, אני מגלה את הכוח הטמון באימון עוצמתי כל כך שעובד היטב על הגוף ובמקביל על הנפש.
עדיין, אני מודה ומתוודה שלא קל לי לקום לאימון, במיוחד בימים שכאלה. הגוף רוצה לשקוע לתוך כאב עמוק, ולהיכנע לתכתיבי המרה השחורה. פשוט לא בא לי! תוסיפו לזה, שבמקרה הנדון מדובר היה בבוקר יום ראשון, שהוא ללא ספק "יום השביזות הלאומי"; ובכל זאת, התעוררתי עם מנטרה טובה, הוספתי קפה לנשמה, הרמתי טיפונת לעצמי עם מוזיקה מעודדת, ולקינוח הוספתי פודקאסט עם מסר חיובי. מפה ואילך התמסרתי לתרגול שאני סומכת עליו, ככזה שלוקח אותי לאינשהו טוב. זכיתי במורה מדהימה ומקצועית, ורק על השיעור אני יכולה לדבר שעה [עוד סיפור, אבל לפעם אחרת].
מהון להון התחלנו לתרגל – שלוש מתאמנות ומורה אחת, באימון שיצא אינטימי ועם פוטנציאל להיות פי כמה יותר עוצמתי ומשמעותי. אלא שאחרי בערך עשרים דקות, משום מה בער לאחת המתרגלות להפיץ סיפור; ואני מתכוונת למשהו שמתייחס למציאות מנקודת מבטה. משהו בסגנון "סרן שמועתי". אתם כבר מבינים, שהסיפור היה לגמרי טיוטה מחורבנת, כזה שממש צורם לשמוע; ובטח כשהלב פתוח לברכת שמש טובה.
אנחנו כמובן מתרגלות טובות, אז הזזנו את הסיפור הצידה, והמשכנו לתרגל. בהמשך עוד פורסמו עוד ככה וככה אמירות לא מעובדות מאותה מתאמנת עיקשת… ובכל זאת, בעקביות מפתיעה התמקדתי בתרגול ופחות במילים – מה שממש ממש לא אופייני לי.
נגמר השיעור, תודה לאל שתיכף נפרדת מנביאת הזעם, ככה חשבתי לעצמי; אלא שבחדר ההתארגנות חזרה נביאת הזעם להפיץ את הבשורה על החיים בדרכה המרה.
זה היה פשוט נורא. עמדנו שם, קהל מצומצם שכלל רק שלוש נשים בגישה מאופקת לחיים, ובתוך תוכנו, לפחות מהצד שלי, השתוקקתי לסגור לה את הפה עם מגבת ספוגה בזיעה. אבל, זה רק התסריט שרץ לי בראש, כי בפועל חמלנו. אחרי הכול, כך שפטנו אותה לזכות, היא בטח לא מודעת לנזק שהיא מפיצה. היא רק שפכה את הלב, בטח כך הייתה מסבירה את שעשתה. הדבר ההגיוני שמיהרתי לעשות, היה להתארגן בהכי גמיש ומהיר שלי, ולהיעלם.
תיקחו אחריות על הסיפור שאתם מספרים
אז כן, יצאתי מבואסת; ולצורך התרוממות הרוח שמעתי את המשך הפודקאסט המעודד והשתמשתי בעוד כמה טריקים שעובדים לי נכון. עדיין בצבצה אצלי מדי פעם השאלה: למה אנשים עושים דברים כאלה? מי נתן לאות בחורה את הזכות לספר סיפור, שאין לו שום סימוכין מודיעני או עובדתי, להציג אותו כעובדה בשטח, ולגרור את כולנו לדכדוך הפרטי שלה? מילא הייתה שואלת, מילא הייתה חברה שמבקשת לפרוק מצוקה, מילא היה זה רק לרגע… אבל, לא! היא החליטה מה שהחליטה, ופשוט בחרה לגרור את כולנו לסיפור הבלתי משוכתב שלה.
אנשים עובדים ממש קשה ב"להרים את עצמם", זה הפך להיות מקצוע המאה. זה בכלל לא קשור למלחמה, ללאום או לגבולות. הדכדוך הוא מחלת הדור, ויש בינינו שעושים מאמץ אנושי להירפא ממנו על בסיסי יום־יומי. אז איך זה, שקם לו אדם, ותולה על הסיפור הבלתי מעובד שלו, שלא קשור באמת למציאות כלשהי, וכורך אותו כקולר כבד על הכתפיים של האנשים סביבו.
תעשו לעצמכם טובה, אל תספרו סיפור שלא שכתבתם באיזושהי צורה ביניכם לבין עצמכם. אני יכולה להעיד על עצמי, שחברתם של אנשים כאלה לא רצויה בסביבתי. אני פשוט מתקפלת ונעלמת מסביבתם… ובמצבי רוח בלתי מרוסנים עשויה לשקף להם עד כמה הם חסרי אחריות כשהם מספרים משהו לא מבוסס, מלוכלך משמועות.
אחרי הכול, הם לא יודעים איפה פוגש הסיפור שלהם את האנשים סביבם. אולי הסיפור של "גברת או סרן שמועתי" יעיר מתוכם חרדה רדומה? אולי הסיפור הזה יטייל הרחק ממחשבותיהם במהלך היום, ורק לעת ערב יעיר אותם משנתם?
המציאות היא לא אחת, יש לה מיליארדי גוונים. לכן, כשמספרים משהו מתוך המציאות האישית, כל מילה צריכה להישקל ולהיבחן מחדש, לפני שהיא מתפזרת החוצה. כי זהו טבען של המילים, הן אומנם אווריריות ואולי תגידו קלילות, אבל תרצו או לא תרצו – אי אפשר להחזירן לאחור! מילה שנאמרה עושה את שלה. לכן, תשמרו רגע את הסיפורים הנפיצים בתוך הבטן, תנו להם להתגלגל במחשבות, תשקלו אותן עם הלב ואולי עם העין השלישית; ורק אז אחרי שלקחתם בחשבון את איכויות הקהל, רגישויותיו הייחודיות, תחליטו אם הוא ראוי לצאת לאור, ואם כן, באיזו צורה.
מאחלת לכולכם ימים שקטים יותר, ושנדע לספר סיפורים בצורה הוגנת, אחראית ושקולה בהרבה.