'לא' היא מילה חיובית למדי

השבוע חזר להתנגן אצלי בראש משפט נושן ומוכר: "אם רק הייתי שם שקל על כל פעם שבה אמרו לי 'לא', הייתי היום מיליונר", וחשבתי כמה זה משעשע, כי אם אותו אדם היה תובע זכויות יוצרים על כל פעם שמשתמשים במשפט הזה, אפילו אגורה אחת, הוא היה היום בוודאי מיליונר.

"העולם מלא באנשים שאמרו להם 'לא' אין-ספור פעמים, ותודה לאל", אומרת מורן גנון, "שהם לא הקשיבו". מורן היא אישה יוצאת דופן, והיא גם שמאית מקרקעין במקצועה, ומבלי ששמה לב לכך היא מבין אלה שסוללים גישה אמיצה לחיים, בתקווה להוביל בעקבותיה דור חדש שילמד להאמין ולהוציא את עצמו לאור. וכך היא מזכירה בכל הזדמנות את גדולי הממציאים שנדחו שוב ושוב על יוזמות, שאז נתפסו כבלתי סבירות, כמו; טלפון נייד, מחשב ביתי ועוד.

הכי קל זה להישאר ב'חממה החיובית' של החיים, אומרים שהכורסאות שם נוחות במיוחד, ממש V.I.P. אבל לצאת החוצה, לעומת זאת, זה כבר משהו אחר, וצריך לקחת בחשבון שבקדמת הבמה פחות נעים. יש קהל, יש תאורה מסנוורת, ויש לכל אחד גם מה להגיד: "תעשה ככה… זה לא טוב, ולמה לא…". זה איכשהו תמיד מזכיר לי את שתי הדמויות המשעשעות מהסדרה הנוסטלגית 'חבובות', ועל איך שכל דבר שזז על הבמה זכה למבול של ביקורות צולבות, וכמו שאומרים: 'השם ירחם'.

אם נודה באמת, אחד מהחששות הגדולים שלנו הוא דחייה. הסופרת אליזבת׳ גילברט, מחברת הספר 'לאכול, להתפלל, לאהוב', החליטה להפוך את הקערה על פיה, והכתירה את עצמה כאספנית של דחיות, וכך היא תיארה את דרכה לצמרת: "יש לי קיר שלם בבית שמוקדש אך ורק למכתבי דחייה. ורק למען הסר ספק, העובדה שיש לי רק קיר אחד כזה היא כי בן זוגי דאז אמר לי ׳את יודעת, זה יהיה נחמד אם תשאירי לי טיפה מקום לתמונות".

סיפור חיים מבקש שיספרו אותו

אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר, ולפעמים הוא מתבקש לצאת החוצה ולומר את דברו לעולם. "זה מביך," אמרה לי עצמאית בתחילת דרכה, שמחתה על כך שהעידן הדיגיטלי 'מאלץ' אותה לצאת מאזור הנוחות שלה ולכתוב על העסק שלה ועל עצמה. "מי נותן לי בכלל את זכות הדיבור, ומי יקשיב, ומי אני שאפיץ ידע מקצועי לעולם, ומה יש לי לחדש," כך היא פרשה בפני שורה ארוכה של התנגדויות, ולסיום הוסיפה במעט דרמטיות, שהיא בטח לא יושבת בשורה אחת עם ד"ר מרטין לותר קינג.

ההשוואה אומנם שעשעה אותי, אבל נעניתי לאתגר ואמרתי לה שאני די בטוחה שמרטין לותר קינג ניהל ממש את אותה שיחה רגע לפני שהוא פרץ לתודעה האמריקאית. ההבדל ביניהם מסתכם בזה שהוא פתח את הדלת, ופשוט החליט לחצות את המפתן.

ללותר קינג היה חלום, והוא ידע לצעוק אותו הרבה לפני שיובל אברמוביץ' יצא עם ההכרזה שלו, וקרא להמונים לצאת ולצעוק את החלומות שלהם ברשת החברתית. כמה פשוט, ככה מבריק. לותר קינג, למרבה הצער, נרצח, ואברמוביץ' ממשיך להוציא עוד ועוד רבי מכר ומרצה לאורכה של הארץ ולרוחבה, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הוא רק צועק: "תצעקו את החלומות שלכם," ויש שבעקבותיו יוצאים מתוך עצמם ופשוט צועקים.

"היי שקטה עכשיו"

אילפו אותנו לשתוק. "זה לא מכובד," הכתיבו לנו ודרשו שנתיישר בתוך המסגרת, וכך לאט לאט התמסדנו לתוך הקונצנזוס. חלקנו, למרבה המזל, המשכנו עוד קצת לבעוט ולהציב גבולות חדשים. מתוכם עוד חזרו לא מעט אל התלם, ורק מעטים ממשיכים בדרכם ובולטים בחריגותם.

אני אומנם מהמתנגדים להפניית האצבע המאשימה החוצה, אבל המציאות מכתיבה את הטון, ומוציאה לאור דורות על גבי דורות של אנשים מוכשרים שנחבאים לתוך עצמם, שרים במקלחת וכותבים למגירה… וכמה חבל.

לצאת לאור זו חובה

אנשים מסבירים את המופנמות שלהם כצניעות, ועל זה אני אומרת: Give me a break"". ראשית כי באנגלית זה נשמע טוב יותר – מה רציתם שאומר: "תנו לי הפסקה"?! ושנית מכיוון שאני חושבת שזו רק דרך אלגנטית לתרץ את ההתחמקות שלהם מחובתם.

נקודת המוצא שלי, שאינה דתית אבל גדושה באמונה, היא שכולנו התברכנו במתת אל כזאת או אחרת. אחד מבריק במתמטיקה, השני מוכשר בסדר וארגון, ואחר מפליא בתבשילים או במאפים. כל אחד ויכולותיו הייחודיות, ותאמינו לי אין אחד שדומה לכם, ואני לא אימא של אף אחד מכם, ובטח לא אומרת את הדברים האלה כשאני שבויה בקסמכם. מכאן שהצניעות צריכה להסתכם בכך שנבין שאנחנו אך ורק צינור, שנועד להעביר את המתנה שקיבלנו הלאה, להפיץ ולהוציא אותה לאור. ולכן תרשו להיות ישירה ומעט בוטה ולומר שמי ששומר לעצמו את מה שקיבל, הוא לא יותר מאשר אגואיסט. אאוץ' זה כואב, אני יודעת, אבל זה מה שקורה כשמסובבים את המראה לזווית קצת שונה שאינה מוכרת.

הדברים האלה דורשים זמן לעיכול, אבל כשנבין שמשמעה של הצניעות היא להודות על מה שהתברכנו בו, ובנדיבות לחלוק אותו עם העולם, כבר לא נחשוש לצאת מהמקלחת ולשיר, לצעוק את החלומות שלנו, לרקוד את החיים שלנו, ולפזז את הרעיונות שלנו, כי אחרי הכול באנו לכאן רק כדי להעביר את זה הלאה…