רבות הדרכים לספר את סיפורו של אדם – ספר הנצחה

לכתוב על אדם שהלך לעולמו זה לא פשוט כלל – המון זיכרונות והמון כאבים ופחדים. לא פעם כשאני מדברת עם בני המשפחה שנשארו, אני מודה בפניהם שאם לי כל כך קשה לכתוב את הפרקים, אני לא יודעת איך הם עומדים בזה?! אבל לאחרונה חושבת שמצאתי את התשובה. הם פשוט אמיצים! אישה חכמה אמרה לי פעם כשהיא מתייחסת לאובדנה, שכל עוד אהוב ליבה מדובר בין בני הבית, המשמעות היא שהוא נוכח וקיים; וזה הדבר שהכי חשוב למעשה.
זו נקודת מבט מקסימה בעיניי… אנחנו לא חיים אך ורק את השנים הפיזיות על כדור הארץ. ברגע שיש לקיומנו השפעה על הסביבה, אנחנו קיימים. כשאם נושאת את עוברה, כשהאח מצפה להולדת אחותו הצעירה, נשזר בחייהם אדם נוסף, שמהותו משנה אותם. יש אנשים שנוכחותם רחבה, וגם כשהם יוצאים מפתח הדלת, השפעתם נוגעת באחרים.

ברוב הפעמים אנשים מתפנים לכתוב את סיפור חייהם מלא התובנות, בעודם בחיים. אני נפגשת איתם לתהליך מרתק, שיוצא מבית הוריהם ומתפתל בשבילי חייהם, כך עד שהסיפור הופך לספר חיים מסוגנן, מעוצב וכרוך. ספר שאותו הם מעניקים לצאצאי המשפחה, לחברים ולאנשים שאיתם צעדו לאורך השנים.

אבל יש פעמים שהסיפור מקבל גוון מיוחד, ואני מתבקשת ללוות תהליך של הפקת ספר הנצחה. זו דרך שונה ומיוחדת כל כך. באחת הפעמים אמרתי לכלתו של גיבור הסיפור שנפטר שנה קודם לכן, שדמותו הייתה כל כך עוצמתית, עד כדי כך שגם לאחר לכתו הוא הצליח לגייס עשרות אנשים שאהבו אותו, ונרתמו בשמחה רבה לספר את סיפורו דרך אשנב הזמן שבו הצטלבו דרכיהם.

הדרך לספר את סיפורו של אדם שהלך לעולמו לא יכולה להיות אחת. מרקם החיים האנושי הוא כל כך מגוון, וכמספר המרקמים, כך הדרך לספר את הסיפור משתנה. אני נפגשת עם שליחי גיבור הסיפור, ומקשיבה בערוץ פתוח לדבריהם, אוספת פירורים של תובנות, ואחרי מחשבה מציעה להם את הדרך להפיק את הסיפור.

רגע לפני היציאה לספר חיים, התבקשתי לכתוב ספר הנצחה

את אלכס הייתי צריכה לפגוש ולראיין לכתיבת סיפור חייו. אלא שזמן קצר קודם לכן, התקשר נכדו וסיפר שמצבו הבריאותי התדרדר, והם מבקשים להקפיא את התהליך, בתקווה שמצבו ישתפר. חודש לאחר מכן התקשרה הכלה, וסיפרה שהוא נפטר. הבעתי את השתתפותי בצערם, נכונה להניח את סיפורו של אלכס בצד; אלא שלהפתעתי הודיעה לי הכלה שהמשפחה החליטה לכתוב ספר הנצחה.
דמותו של אלכס הייתה גדולה בהרבה מהחיים, זו התובנה שהתבהרה לי כשפגשתי את הנפשות שסבבו את חייו. כל אחד ואחת התפנה ממלאכתו על מנת לחלוק עימי את מקטעי הסיפורים.

"אני לא יודעת מה לספר", אמרה לי מכרה של המשפחה; ואני ביקשתי רק את הסיפורים הקטנים. את האמירה הקטנה שאמר אלכס כשיצאו לטיול בטבע, את המנהג השגור שחזר על עצמו, את ההתלוצצות הקטנה, את המחווה שנגעה במיתרי ליבה.

הסצנות הקטנטנות הן אבני החן שאני אוספת בתהליך הפקת ספר ההנצחה. לפעמים הן מונחות כמות שהן בין דפי הספר, ולפעמים כשהן חוזרות על עצמן מפיהם של מספר אנשים, הן יכולות להפוך לתובנה שמחוזקת בסיפוריהם על הדמות.

כל אדם בחייו של אלכס פגש בו בשלב שונה בחייו, וכך לצד הרכבת הציר הכרונולוגי בחייו של אדם, נחשף חוט השני – מרכיבי היסוד בדמותו של האיש.

בזמן שראיינתי את האנשים בחייו של אלכס, אמרתי לבני משפחתו שאני חשה החמצה קשה, על כך שלא זכיתי להכירו. היה לי רצון עז לשבת ולשוחח, אפילו רק פעם אחת, עם האיש שכל כך הרבה אנשים אהבו, ושהוא נגע בליבם בצורה מעוררת השראה כזו.

הדרך להתפייס עם האדם שאיננו

סיפור הנצחה מורכב תמיד בכאב, ולא רק בשל לכתו של אדם. לעיתים עניינים לא פתורים עולים על הפרק בתהליך ההפקה. אין בידי יכולת להתיר את אותם כאבים, אבל לעיתים מתוך שיקוף חיצוני על הדברים, אני שומעת אמירות מרגשות, כמו "לא ידעתי שהייתה לו השפעה עצומה כל כך עליי".
לא פעם השיקוף של הסיפור הופך את רקיע הזיכרונות לבהיר יותר, כך שענני הגשם הכבדים מתפזרים, ובמקומם נכנסים ענני נוצה קלילים.

מי שמכיר אותי ער לכמיהה ההרמונית ששוכנת אצלי. השליחות שלי היא לפייס, לגשר, לשחרר כאבים, לרכך קשיחות ולהשלים מעגלים ופערים כבדים. לפעמים נראה שהחיים הכינו אותי למהות הזו, הציבו בפניי אתגרים, בורות ומכשולים; ואני למדתי כיצד להתחשל, לעמוד שוב על רגליי ואז למצוא את הדרך להרמוניה. לא תמיד מופיעה ההרמוניה בצורה המסורתית של "והם חיו באושר…" לפעמים די רק בלחיות בשלום עם עצמך, להשלים עם המצב, לחמול, ולצעוד בהרמוניה עם אחרים שאינם קשורים לאותה נקודת כאב.

גם אני איבדתי אנשים יקרים בחיי, חלקם עדיין בחיים; ושחררתי אותם באהבה גדולה להתנועע במעגל חיים מרוחק משלי. שנים אחרי שאימי הלכה לעולמה, כאבתי את אובדן הזיכרון שמחייה את הזיכרונות שקשורים אליה. שיתפתי את אחותה בכאב שלי, והיא אמרה לי שלא איבדתי דבר; אימי חיה דרכי. היא שוכנת בחלק מתוכי, ומתקיימת בצורות רבות. "את לא צריכה לזכור, בכל יום את מקיימת את זיכרונה. היא איתך, מדברת מקולך, זורמת בעורקי רגשותייך, מופקת ממיתרי קולך…"

אדם חי את שנותיו הפיזיות, וקיומו מהדהד הרבה מעבר לכך. אנחנו, האנשים סביבו נחליט אם להפיח את רוחו מעבר לגבולות הזמן.

תגובה אחת

  1. יעל

    מרגש מאד גלית, נראה לי את כוח חזק בהשארת הקיום המהדהד של האדם במילים שלך, בסיפורים הקטנים ובשביל שקושר הכל ביחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *