על הקיר מאחורי פקידות השירות במרפאת קופת החולים נתלה שלט שגרם לי לחייך. "המילים שלך חשובות לנו, השתמש בהן בעדינות". נשמתי עמוק את המסר, וטפחתי לעצמי בחשיבות מתנשאת על עצם המחשבה שבחרתי נכון. בחרתי במקצוע שמתעסק בדבר החשוב – במילים.
אני שוכחת שמות של אנשים שחלפו בחיי לזמן קצר, הולכת קבוע לאיבוד בנהיגה
(ותודה לאל על המצאת אפליקציית הניווט). אין לי שמץ של מושג איפה נמצאת גדרה או בית שאן, ורחובות בתל אביב הם מבוך שגורם לי לקוצר נשימה. אני חלשה בחישוב אחוזים, ולגמרי הולכת לאיבוד כשאני בכל זאת נדרשת לעשות את זה.
אבל אני זוכרת את הסיפור הקטן שסיפרה המורה לסוציולוגיה לפני כמעט ארבעים שנה, ואת ההסבר המדעי שסיפקה המורה לתנ"ך על קריעת ים סוף. הזיכרון שלי חד לגבי הדרך שבה אנשים מנסחים דברים משמעותיים בשיח בינינו, ואף ניואנס לא נשמט מהאבחנה שלי. אני יודעת מתי המסר חזק ויציב, ומתי אין שום כלום מאחורי מילים.
שתיקות אני פחות מבינה.
משעשע שיש אנשים שחושבים שהשקר שהם מוסרים מתקבל איפשהו. "הכול בסדר, Sis(ter)?" שאלה אחת את חברתה; וה־Sis הזיזה מבט, ורק אמרה: "בטח, אני רק עייפה"; והשקר היה שם מונח כמו גופה מצחינה. אחר כך באה שתיקה. כי חברות, אם היה אמיתית, לא יכולה לשאת שקרים.
כשהשקר הראשון משוגר לאוויר, אין כנראה דרך חזרה. כי הוא ימשיך להופיע, עד שמתרגלים אליו. הוא כמו פיג'מה טובה וחורפית שאפשר להתכסות בו בכל פעם שנשאלת שאלה שדורשת כנות. העניין הוא שהשקר נדבק על העור, והוא מתחיל להסריח. מתישהו הוא יחנוק את חמצן החברות, ואז יש שתי ברירות – לנתק מגע, או לחיות בצחנת שקר כשגרה.
כשאת בוחרת לשמור על קשר שמתנדף ממנו ריח של צחנה, את נכנעת למצב ובעצמך לובשת כותנת של שקרים. ככה עד שגם את מצחינה. גם אני נכנעתי פעמיים להשתלשלות שכזו. הצחנתי למות עד שמצאתי את הדרך השלישית.
יצאתי מהפיג'מה המסריחה, וגם מנקודת המבט שרואה בקשר הספציפי חברות של החיים; והחלפתי את הנוסחה. במקום חברה טובה של פעם שמשקרת לי בפנים, אני רואה מולי דמות שהקשר איתה קליל ורופף. אם תהיה, תהיה; ואם לא, ממש לא נורא. ממשיכה הלאה…