איך זה שלקיצורי הדרך יש גלאם זוהר, ולמה אנחנו משתוקקים להיות ה"הם", שידברו עליהם שבחים, אלה שעשו את זה. היו במקום אחד, והופ הופיעו במקום אחר ושווה בהרבה. זה מדהים בעיניי, כי אנחנו יודעים שהמקפצה שמקצרת את הדרך היא כנראה אפשרית, אבל יש חלק, ואפילו די מכובד, שמפספס את מדרגת השלב הבא, ונשמט למטה. מתרסק.
סיפור כזה שמעתי הבוקר, אצל הפיזיותרפיסט שאליו הלכתי בהקפדה צעד־צעד לטפל בדלקת שצצה אצלי בשורש כף היד. הוא סיכם את תהליך הטיפול בתואר "את מיוחדת", והסביר שאנשים נוטים לקצר את הדרך. לא הופתעתי, ואז הוא סיפר על בחור שעבר תאונת דרכים והגיע לטיפול. הם התחילו, ואחרי שניים או שלושה טיפולים המטופל הרים ידיים ואמר: "זהו זה, אני הולך לניתוח". חרף כל ההפצרות של המטפל שלפני שהוא עושה את הניתוח, שיעשה דרך וייתן לגוף ללמוד לתקן את עצמו, הוא המשיך בכל זאת למהלך המקצר.
הבחור עבר ניתוח קשה עם החלמה ממושכת. עבר ככה וככה זמן, והתוצאות לא הגיעו כמצופה. מאז הוא על כיסא גלגלים.
הסיפור הזה לא יצא לטובה, אבל זה לא אומר כלום. אפילו לא לי, כמי שמאמינה בצעדים שקולים לעבר המטרה. יש אלפים שעוברים ניתוחים וקמים מחדש לאיכות חיים. קיצורים לא חייבים להיות רק דבר רע. מה רע, למשל, בלעבור ניתוח קיצור קיבה במקום ללמד את הגוף במאמץ מתמשך לשנות את הרגליו?
בכנס בכירים דיבר המנחה על שיטות ניהול והנהגה, ופרש את שלושת האפשרויות לנהל עובדים. להגיש לעובדים את הדג, לצאת איתם לדוג ולהראות להם את הדרך, או לתת להם חכה וללמד אותם לדוג. הוא הזהיר מפני המהלך שבו מנהלים נוטים לתת לעובדים שלהם את הדג. "אל תגישו להם!" הוא אמר בחריפות, כאילו כל מנהל מסתיר מאחוריי גבו את רשת הדייגים שנמצאת בשימוש יום־יומי.
גלגלתי את המחשבות למפגשי הדרכה ולשיחות עם מנהלים, והבנתי שהמרצה פספס משהו בענק. זה לא שהמנהל צריך לשנות את הרגליו, ולהימנע מהנטייה להגיש את הדגים לעובדיו; אלה העובדים, המודרכים וְהַנּוֹעָצִים שנדרשים לעבור את השינוי, ולהפסיק לרקוע ברגליים ולדרוש שיאכילו אותם.
אני נזכרת במודרכות ובמודרכים שלי לכתיבת ספר או לכתיבה עסקית ברשתות החברתיות, ובתהליכים שבהם דחקתי בהם לפתח את שריר העצמאות. בכל הזדמנות זרעתי בהם ביטחון שהם מעבירים מסר טוב, דייקתי כשצריך, מחאתי כפיים כשעשו צעד, כיוונתי ומתחתי; והם פעלו ובאמת־באמת הצליחו. אבל אז, בנקודה מסוימת בזמן הם הגיעו מותשים ובעיניים כמהות ביקשו: "תעשי, תעשי לי את…"
אני הולכת עוד צעד קדימה, ואומרת שלא רק שאנשים מבקשים שמישהו מבחוץ ייתן להם דג; חלקם הולכים צעד קדימה, ואומרים שפשוט לא תיתנו להם להחליט איזה דג – פשוט תחליטו עבורם.
בעלי ואני נכנסים לבית קפה, והוא מסמן לי שהוא הולך להתפנות ושאזמין לו בינתיים. ואז כשאני שואלת אותו – את זה שמקבל מדי יום אלף החלטות קשות ומורכבות – "מה להזמין לך?" הוא נע לעבר המקום החשוב וזורק לאוויר – "לא יודע. תחליטי", ונעלם.
קיצורי הדרך הם קלים ונוחים. ככה לפחות מתנהלת הפנטזיה. באפס מאמץ מדלגים מעל כל המכשולים שהיינו צריכים להזיע עבורם, ומגיעים לראש ההר. בעקבות המעקפים האלה נולדה הסיסמה "תיהנו מהדרך"; ואני חושבת – זו הבטחה שחוקה. הדרך לא מהנה. היא קשה, והיא כואבת, היא מעייפת והיא תובענית. ואולי זה כל מה שצריך להשתנות. ההבטחה שאפשר לנוע בדרך מהנה. ואולי כשנדע שהדרך כוללת ככה וככה אתגרים, ניערך ליציאה אליה טוב יותר, נגייס משאבים, ונצא. הפעם בלי קיצורים.