יצא לכם שקמתם על עצמכם איזה בוקר עם רעיון מבריק, ומיד עפתם על עצמכם שזהו הדבר שיעשה אתכם שלמים, מפורסמים או אולי משפיענים? אני קמתי על רעיון כזה, ואפילו התקדמתי איתו בכלל לא רע. הרעיון תפס נפח של 80 עמודי סיפור פרוזה, כתובים לא רע בכלל. העניין הוא שרעיון גאוני, או כזה שאנחנו חושבים שהוא גאוני, לא מתקיים במפץ אחד. הוא תהליך שמזיעים אותו למוות. זה לא איזה תרחיש שמתקיים דרך שובר קופות אמריקיקי. אף אחד לא מספר לנו שכדי שנבריק עם הרעיון למציאות של ממש, צריך לעבור חתיכת דרך של אתגרים לא פשוטים.
ואז הם מופיעים, כמו עכברושים – הספקות. מה זה השטויות האלה?! מי את בכלל שתחשבי את עצמך לסופרת, מנטורית לחיים או מעצבת בגדים שהיא עילוי?! הצחקת אותם. אותם! את הספקות. את קמה על עצמך בבוקר, ואומרת "היום אני שמה אותם בצד, והולכת עם החלום", ואת צועדת לעבר חדר הכושר שיעשה אותך לדבר הזה שרצית להיות, ואת עולה כבר על המכשיר ומתחילה להזיע; והם שם מהצד מוחאים כפיים בקצב איטי ולועג. "כל הכבוד, בחורונת! לכי על זה, שימי פס על מה שאומרים עלייך הכוכבים. תתאמצי ותזיעי… חה, חה, חה. רק תיקחי בחשבון שאת עומדת להפוך לבדיחה".
אני יורדת כמו שבאתי ממכשיר הכושר וחוזרת לשגרה. למה שצריך ולדבר שעוזר לי להרוויח כסף. עוזבת חלומות, ואם נתקלת בחולם או חולמת – מזהירה, אבל רק בזהירות. שלא יגידו שלא אמרתי. וככה, לא רק שאני מחבלת בחלומות של עצמי, אני דורסת גם לאחרים את שלהם. זה הכוח של הספקות. הם לא מכרסמים ומרעילים רק לכם את החלומות, יש להם אפקט מתמשך, שמשפיע גם על כל מי שנמצא מסביבכם.
אני מכירה אנשים שמראש בחרו לא לפתח ציפיות. בשביל מה?! כדי שעכברושי הספקות יאכלו לנו את הראש. לא צריך! עדיף להישאר בקטן. שהחיים יעברו דרכנו, ונגיע לסוף ונמות משעמום. הכי טוב. לא מסתבכים.
אני נכנסת לחדר שקט. מנקה אנרגיות הורסות. דוחפת אוזניות לאוזניים ומדליקה הדרכה לשינוי תודעתי. קול נינוח ושליו שואל אותי אם יש לי ספקות, ואני עונה לו ש"כן, בטונות. הם עומדים פה מחוץ לחדר". הוא מוביל אותי לנשום, ואני מצייתת. יש תקווה. הוא מבקש ממני לשאול את עצמי האם הספקות אמיתיים, ואני חושבת שהוא מצפה שאומר שהם לא. אבל הם אמיתיים. מה הוא חושב לעצמו. הם פאקינג אמיתיים, והם מחבלים לי בחיים ובכל השאיפות. אני כמעט מושכת אותו איתי אל מחוץ לחדר השקט, ומראה לו את חתיכת המציאות של עצמי. אבל הוא ממשיך בשלווה ובשקט שלו, אז אני נותנת לו עוד צ'אנס; והוא מדריך אותי לקחת מחק דמיוני, ולגשת את הלוח שבו כתבתי את כל הספקות שלי, ואז למחוק אותם. אני עומדת מול כל הספקות שכתובים שם. הם לגמרי אמיתיים. נו, טוב. נותנת לזה צ'אנס. מתחילה למחוק. הם דוהים לרגע, אבל ממש לרגע קצר; ואז… הם חוזרים בענק.
אני חוזרת לשדה של החיים. המסקנה שלי היא שהספקות הם הדבר שכנראה הכי בטוח שיחזור לחיי שוב ושוב. הם שם מעבר לפינה. תשכחו מלמחוק אותם. ניסיתי, זה לא עובד. תאמינו לי. אז במקום להילחם נותנת להם לשבת לידי. האמת, הרגע הזה ממש, כשאני כותבת את הטור השני במדור, יושב אחד לידי. הוא מסכל רגליים, ויש לו מבט זחוח ומרוצה מהכישלון שהוא מצייר למעני. אני נותנת לו לצייר מה שבא לו, ובינתיים רוקמת אחד מהחלומות שלי על הנייר. הוא ממשיך לחייך ומבטיח לחזור, אם לא יבוא אחר במקומו. יש מלא מהמקום שממנו הוא בא. אני ממשיכה בשלי, והם בהמוניהם ימשיכו בשלהם.