בשונה מכתיבה למגירה, שאין כל רע בה; הכתיבה שנועדה לצאת לאור היא שונה בכל כך הרבה מובנים. בראש ובראשונה היא שונה בכך שהיא אינה פעולה שקטה, אלא מעין הכרזה. זה אומנם עשוי להישמע מאיים עבור כותבים בתחילת דרכם, אבל מתישהו מגיע הרגע שבו נדרש להסתגל למצב, להחליף את כיוון המתג, ולהבין שהמשמעות של יציאה לאור דרך כלים של כתיבה מתחיל בשינוי התפיסה.
זה לגמרי בסדר להתחיל עם תפיסה עצמית ראשונית, כמי שכותבים רק למגירה. לכתוב בשקט, רק ביניכם לבין עצמכם. אני קוראת לזה "חימום של המנועים". אם מדובר בספר, אז בכלל. כי אפשר לגמרי להתפרע ולכתוב מלא "טיוטות מחורבנות" ראשונות, שיישארו רק אצלכם במחשב. אף אחד לא יודע ולא רואה, אלא אם כן תרגישו שנוח לכם לשתף בכך אחרים. כל זה טוב ויפה עד לרגע שבו אתם מרגישים בנוח עם חליפת הכותבים, ומתחילים לפזול קדימה ליעד הכתיבה כמקצוע או כעשייה נלווית שתצא בבוא היום לאור. בשלב הזה, כשהבשלתם לכך מציעה שתתחילו לדמיין את עצמכם אחרת.
זו יכולה להיות כתיבה לטובת פרסום העסק ברשתות, או יצירת סרטונים עם מסר שמספר את העסק שלכם; וזו יכולה להיות יציאה לאור של מדריך מקצועי שתרצו דרכו לעניין את הלקוחות שלכם במותג חדש או בערוץ שהם אינם מכירים; זה כמובן יכול להיות סיפור חיים או כתיבת ספר עם ידע מקצועי שמסביר לאנשים איך להיכנס בקטנה לנעליכם, ולבצע בעצמם משימות שמבצע איש מקצוע.
עד כמה שהכתיבה יכולה להתפרש מבחוץ כמשהו קליל שאינו חודר פנימה, מנקודת המבט שלכם התחושה תהיה שונה לגמרי. הרבה פעמים שאני כותבת על העשייה שלי אני מרגישה שאני מכניסה לתוכה חתיכה קטנה מעצמי. זה הגיוני לגמרי שתרגישו כך, ואפילו מקסים; וזה רק אומר עד כמה אתם נותנים מעצמכם לשירות שאתם מגישים לקהל הרחב. לעולם העשייה שלנו טבולה באלמנטים אישיים, ואם לא כך – אולי צריך לחשוב על נתיב העשייה המקצועית מחדש.
לחצות את הגשר מכותב למגירה למוציא לאור
הרגע הזה שבו מתבהר לכם שהגיע זמנה של הכתיבה לצאת לאור, הוא הרגע שבו צריך לגייס את כל הכלים הכבדים ולעשות שינוי. זה שלב שכרוך בהסרה של הרבה מאוד מחסומים, כמו "מה יגידו?" או "מה אם לא יאהבו וילעגו?!" יש תחושה שכל העולם מסתכל עליכם דרך זכוכית מגדלת ובוחן כל פסיעה וכל אמירה; וזה מביך וגורם להרבה אנשים לחזור אחורה מהכוונה הטובה לצאת לאור. מוצאים תירוץ או סיבה טובה לחזור לאחור. אבל אם התנועעתם מספיק בין קדמת הבמה לבין אחורי הבמה, ואתם מעוניינים לגייס את הכוחות לעבור את הקו, קבלו כלי פשוט לחיזוק היכולת הרצויה.
חזרה על תרגול של דמיון מודרך עצמי יכול לסייע מאוד לבצע את הצעד. התחילו את היום או סיימו אותו עם כמה רגעים לעצמכם. דמיינו שאתם עומדים מול קהל, לא חובה שהקהל יהיה עצום לצורך התחלה. מספיק ודי לעמוד בפני קהל שכולל רק מספר מצומצם של אנשים. דמיינו מה אתם לובשים, תכננו מה אתם אומרים לומר להם; וכשתרגישו בטוחים קחו לידיכם את המיקרופון, והשמיעו להם את המסרים שלכם.
זה יכול להביך תחילה, אבל ככל שתתרגלו את המעמד הזה שוב ושוב, סביר שתרגישו איתו נוח יותר מפעם לפעם. תזכרו שגם הנואמים הגדולים חשים לא פעם אי נוחות כשהם נדרשים לעמוד מול קהל, כך שאי הנוחות היא חלק מהעניין. אני מציעה שתנסו להפוך את ההתייחסות שלכם לאי הנוחות, ותייחסו לה חשיבות של התרגשות. לפעמים זה מרגיש טוב יותר להתרגש מאשר להיות נבוך.
בהקבלה לדמיון המודרך, התחילו בצעדים ראשונים של חשיפת המסרים שלכם. אפשר בהחלט לעשות זאת בהדרגה. למשל, אפשר להחליט לפרסם סטורי או פוסט בהגדרת פרסום לחברים קרובים בלבד. אפשר להקריא מסר קצרצר לחבר שאתם חשים איתו נוח, ולהיעזר בו כקהל אוהד. בחרו היטב בקהל שלכם להתנעת החשיפה. אם אתם מודעים לכך שיש חבר נפלא אבל ביקורתי, אולי תשקלו שוב לפני שאתם פונים אליו. ייתכן והוא אינו הכתובת הראשונה עבורכם להתנסות.
כשכתבתי טיוטה מחורבנת ראשונה לספר רומנטי, שלחתי את הטקסט הראשוני לגיסתי המפרגנת. היא עפה לשמיים, ואמרה לי שהיא רק מחכה שאמשיך לפרק הבא. הוא לא הגיע, אבל מהחוויה הזו קיבלת אומץ אדיר לפרסם דברים אחרים שאני מאמינה בהם יותר, כמו כתיבת של הבלוג.
לוקח זמן להרגיש בנוח בחליפת הכותבים, וזה לגמרי בסדר. אבל אם אתם חוששים להוציא את עצמכם לאור, זה בהחלט לא יעזור אם תשמרו את עצמכם באותו מצב של צל נסתר. פעולה כלשהי צריכה להיעשות. אולי תעשו כמוני ותפרסמו לאדם אחד בלבד כתיבה שנוחה לכם. משם אולי תקבלו את האומץ להמשיך באותו כיוון, או להתפתח לכיוון אחר לגמרי. הקלפים בידיים שלכם, תתחילו לשחק…